מאת: דנה רוטמן | יומן מסע
תמיד חשבתי שסרטים הוליוודיים על איטליה מוגזמים בכוונה, אבל כשהאוטו השכור שלנו נעצר מול שדרת ברושים מושלמת בכניסה לחווה באזור ואל ד'אורצ'ה, הבנתי שהבעיה היא בכלל אצלי. הנוף שם לא צריך פילטרים. הוא פשוט מונח שם, מושלם מדי, כאילו מישהו צייר אותו בשבילך באקוורל. בעלי ואני יצאנו ל-5 ימים של ניתוק מוחלט מהמיילים, מהלקוחות ומהשגרה התל אביבית הלחוצה. חזרנו עם מזוודה כבדה בהרבה בגלל בקבוקי יין שאילתרנו להם מקום בין הבגדים, שתי מידות יותר בג'ינס (בלי חרטות!), ותובנה אחת ברורה: החיים באמת קצרים מדי בשביל לשתות יין זול או לספור קלוריות.
הנה המסלול שלנו, יום אחרי יום, כולל כל הניצחונות הקטנים והפאדיחות שעשינו בדרך.
ימים 1-2: הטרקטורים של קיאנטי והלם הפסטה הראשונה
הנחיתה בפירנצה הייתה קלילה, ומשם לקחנו מיד את הרכב השכור והדרמנו לכיוון אזור קיאנטי. הכלל הראשון שלמדנו על כבישי טוסקנה הוא שלא ממהרים לשום מקום. ממש לשום מקום. זה לא רק בגלל שהכבישים מפותלים וצרים ברמה שמאתגרת את חוש הכיוון, אלא בעיקר כי בכל עשר דקות תמצאו את עצמכם תקועים מאחורי טרקטור מקומי עמוס בארגזי ענבים, שנוסע במהירות מרשימה של 20 קילומטר לשעה. בחצי השעה הראשונה בעלי עוד ניסה לחפש הזדמנות לעקוף והיה לחוץ, אבל אז פשוט פתחנו חלונות, נשמנו את האוויר בניחוח רוזמרין וכרמים, והבנו שזה הקצב של המקום.
התמקמנו ב"אגריטוריסמו" – חווה חקלאית משפחתית עתיקה שהוסבה למלון בוטיק עם בריכה שמשקיפה ישירות על הכרמים. בעלת המקום, מריה, אישה מבוגרת עם חיוך ענק שלא מדברת מילה באנגלית, קיבלה את פנינו עם צלחת של גבינת פרמזן חתוכה גס ומזגה לנו ייין מקומי מהחבית שלהם. ישבנו שם שעה ארוכה, רק מקשיבים לשקט של הגבעות.
בערב הראשון הגענו לעיירה הקטנה קסטלינה אין קיאנטי ואכלנו בטרטוריה מקומית מדהימה בשם Antica Trattoria la Torre. אחרי התלבטות קצרה, הזמנתי פסטה פיצ'י עם ראגו פטריות כמהין. פסטה פיצ'י היא הגרסה הטוסקנית לספגטי, רק עבה יותר ועשויה בעבודת יד. הביס הראשון פשוט שיתק אותי. המרקם של הבצק, העושר של הכמהין – באותו רגע הבנתי שכל מה שאכלתי בארץ וקראו לו פסטה, היה בעיקר טעות קולינרית או חיקוי עצוב.
את היום השני הקדשנו לחקר היקבים הקטנים של האזור. עשינו טעות של מתחילים ולא הזמנו מקום מראש ליקב המפורסם שכולם המליצו עליו באינסטגרם, ומצאנו את עצמנו עומדים מול שער סגור. מאוכזבים מעצמנו, המשכנו לנהוג על כביש צדדי וראינו שלט קטן מצויר ביד: "Wine Tasting". נכנסנו לחצר אחורית של יקב משפחתי קטנטן. הבן של היינן עשה לנו סיור פרטי בין החביות, הסביר לנו על השילוב של ענבי הסנג'ובזה, וטעמנו ייין ישר מהחבית שעוד לא יצא לשוק. לפעמים התוכניות שמשתבשות מובילות לרגעים הכי טובים של הטיול.
יום 3: סן ג'ימיניאנו ומבחן הגלידה העולמי
היום השלישי הוקדש לעיירה סן ג'ימיניאנו, שמפורסמת במגדלי האבן הענקיים שלה שמזכירים גרסה של ימי הביניים למנהטן. הנוף כשמתקרבים לעיר בנסיעה הוא עוצר נשימה, והרגשנו כאילו חזרנו בזמן למאה ה-13. מצאנו את עצמנו מטפסים בסמטאות הצרות, מתפעלים מחנויות הבוטיק הקטנות שמוכרות מוצרי עור, סבונים בריח לבנדר וכמובן – זעפרן מקומי. בתור מעצבת, שילובי הצבעים של האבן הטבעית עם גגות הרעפים האדמדמים פשוט עשו לי חשק לעצב מחדש את כל הדירות של הלקוחות שלי.
העיירה עצמה מדהימה, אבל נסוגנו קצת אחורה בגלל צפיפות התיירים ברחוב הראשי, שיכולה קצת להעיק בשעות הצהריים. למרות העומס, הגענו לכיכר המרכזית (פיאצה דלה ציסטרנה) בשביל המטרה האמיתית של היום: Gelateria Dondoli, שזכתה כמה וכמה פעמים בתואר הגלידה הטובה בעולם.
התור השתרך לאורך חצי רחוב בחום של צהריים, ובעלי כבר התחיל לאבד סבלנות וניסה לגרור אותי לגלידריה מתחרה ממול שהייתה ריקה. סירבתי לזוז. כשהגענו סוף סוף לדלפק, לקחתי שילוב נועז שבעלי הגדיר כ"פשע קולינרי": גלידת זעפרן וצנוברים (טעמי הדגל שלהם) יחד עם שוקולד מריר מטורף מועשר בארומת ייין מונטפולצ'אנו. לקחתי ביס אחד והסתכלתי עליו במבט של "אמרתי לך". זו הייתה חוויה דתית. הגלידה הייתה כל כך קרמית ועשירה שהיא פשוט שברה את כל החוקים.
אחרי המתוק הזה, הלכנו לאכול צהריים מאוחרים ב-Osteria del Carcere, מקום קטן ואינטימי שמגיש מנות טוסקניות מסורתיות מדהימות כמו נזיד בקר עשיר ומרקים מקומיים סמיכים.
יום 4: סיינה והסמטאות שחובה ללכת בהן לאיבוד
בבוקר הרביעי נסענו לסיינה, ואני חייבת להגיד שהיא גנבה לי את הלב הרבה יותר מפירנצה הגדולה. לב העיר היא כיכר פיאצה דל קמפו, הבנויה בצורת צדף ענק ומשופע. מדובר במקום שפשוט צריך לבוא אליו, לעזוב את התיקים, לשבת על הרצפה החמה (כן, בדיוק כמו כל המקומות והסטודנטים המקומיים) ולהסתכל על הארכיטקטורה שמקיפה אותך. בתור מעצבת פנים, הצבעים של הבניינים בסיינה – הגוונים הספציפיים האלה של חום אדמדם ולבן שרוף שנקראים בעולם העיצוב "Burnt Sienna" על שם העיר – פשוט שיתקו אותי מרוב יופי.
הטיפ הכי גדול שלי לסיינה הוא פשוט לכבות את גוגל מפות. עזבו את הניווט, עזבו את התוכניות. פשוט תפנו לסמטאות הצדדיות, הצרות והתלולות ביותר שאתם רואים. ברגע שיוצאים מהמסלול התיירותי המרכזי, מגלים את סיינה האמיתית.
באחת הסמטאות האלה, שנראתה כאילו אף תייר לא דרך בה השבוע, שמענו מוזיקה איטלקית ישנה מתנגנת. הלכנו בעקבות הצליל ומצאנו מעדנייה מטריפה של גבינות ונקניקים בשם La Prosciutteria. הבעלים אירח אותנו כאילו היינו משפחה. הוא לקח גלגל ענק של גבינת פקורינו מיושנת ביין אדום, חתך לנו פרוסות עבות ישירות מהמרכז, והגיש לנו אותן לצד פרוסות דקות של פרושוטו קרודו שנמס בפה. ישבנו שם, אכלנו עם הידיים, והרגשנו שמצאנו אוצר.
בערב הזמנו מקום ב-Osteria le Logge, מסעדה יפיפייה שממוקמת בתוך בית מרקחת עתיק משנות ה-1900, שם אכלנו פסטה עם בשר ציד מקומי וכוס ייין משובחת במיוחד.
יום 5: היין של מונטפולצ'אנו ופרידה זמנית
את היום האחרון שמרנו ליין הכבד באמת. נסענו לעיירה מונטפולצ'אנו, שיושבת בגאון על פסגת גבעה גבוהה ומשקיפה על כל האזור. הטיפוס ברגל מהחנייה התחתית הציבורית ועד לכיכר המרכזית בראש ההר הוא מבחן מאמץ רציני מאוד לריאות ולרגליים, במיוחד אחרי ארבעה ימים של פחמימות מרוכזות. בעלי התלונן כל עלייה, אבל כשהגענו למעלה והנוף של עמק ואל ד'אורצ'ה נפתח לפנינו – מרחבים אינסופיים של גבעות זהובות וירוקות – שנינו פשוט השתתקנו.
נכנסנו למרתף ייין עתיק בן מאות שנים שנחצב עמוק לתוך הסלע מתחת לעיר בשם Cantina Ercolani, שנראה כמו כנסייה תת-קרקעית מרשימה. הזמנו סיור טעימות של ייין הדגל של האזור, ה-Vino Nobile di Montepulciano. היין הזה עמוק, עשיר ויש לו ארומה שממלאת את כל החושים. אחרי שלוש כוסות נדיבות, הטיפוס התלול חזרה לכיוון הרכב כבר הרגיש לשנינו הרבה יותר קליל ומשעשע.
לארוחה האחרונה עצרנו ב-Osteria Acquacheta, מסעדה קטנה ומפורסמת בזכות הסטייק הפיורנטיני הענק שלה (Bistecca alla Fiorentina). הבעלים מציג לכם את נתח הבשר הגולמי לפני שהוא נכנס לגריל, והחוויה כולה רועשת, שמחה וטעימה להפליא.
בדרך חזרה לשדה התעופה בפירנצה, עצרנו בצד הכביש ליד שדה חמניות ענק שכבר התחיל להתייבש. עמדנו שם, הסתכלנו על השקיעה הטוסקנית שצובעת את השמים בכתום וורוד, והבטחנו אחד לשני שזו לא הפעם האחרונה שלנו כאן.
דברים שלמדתי בדרך (שיחסכו לכם הרבה עצבים בטוסקנה):
מלכודת הנהיגה (ZTL): כמעט בכל עיירה או עיר בטוסקנה יש אזורים סגורים לתנועת רכבים שאינם של תושבי המקום (Zona a Traffico Limitato). הם מסומנים בשלט קטן עם עיגול אדום שקל מאוד לפספס. אל תנסו להתחכם או להיכנס "רק לדקה". המצלמות שם מתעדות הכל אוטומטית, והקנס השמן ירדוף אתכם עד לארץ דרך חברת ההשכרה. תחנו תמיד בחניונים הציבוריים המסודרים שנמצאים מחוץ לחומות העיר ההיסטוריות ולכו ברגל.
הזמנת מסעדות בערב: בטוסקנה אין דבר כזה לקפוץ למסעדה ספונטנית בערב ולצפות למצוא שולחן פנוי. המקומות הטובים והאותנטיים באמת (הטרטוריות המשפחתיות) הם קטנים ומלאים תמיד במקומיים. אם לא תתקשרו להזמין שולחן יום או יומיים מראש, תמצאו את עצמכם רעבים, מתוסכלים ואוכלים סנדוויץ' יבש מתחנת דלק בשעה 22:00 בלילה.
שעות הסיאסטה (Riposo): בין השעות 15:00 ל-19:00, רוב העיירות הקטנות פשוט נרדמות. החנויות נסגרות, רחובות מתרוקנים, והמטבחים במסעדות נסגרים לחלוטין. אל תבנו על "ארוחת צהריים מאוחרת". תתכננו את היום שלכם כך שאתם יושבים לאכול לכל המאוחר בשעה 13:30, אחרת תישארו רעבים עד הערב.
בגדים נוחים ונעליים בלי עקבים: העיירות הטוסקניות בנויות כולן על גבעות, והרחובות הפנימיים עשויים מאבנים משתלבות חלקות ועתיקות (Cobblestone). ראיתי שם תיירות שניסו ללכת עם סנדלי עקבים או נעליים אלגנטיות לא נוחות וזה נגמר בכמעט נקע בקרסול. נעלי סניקרס נוחות עם סוליה טובה הן חובה מוחלטת לטיול הזה.
מתי אתם נוסעים?
טוסקנה היא לא מקום שמסמנים עליו וי, מצלמים אטרקציה וממשיכים הלאה במירוץ. היא יעד שנוסעים אליו במטרה ברורה להוריד הילוך, ליהנות מהדברים הפשוטים, לאכול אוכל אמיתי ולנשום עמוק.
את חבילת הבוטיק שלנו, שכללה את הטיסה ישירות לפירנצה ואת השכרת הרכב (שזה חלק קריטי לחופשה כזאת, כי בלי רכב אי אפשר להגיע לחוות וליקבים הקטנים), סגרנו בקלות דרך Travelista. מה שהיה לנו סופר נוח זה שיכולנו לבחור מראש את נקודת איסוף הרכב ישירות מהטרמינל בשדה בלי להתברבר בבירוקרטיה מיותרת של חברות מקומיות, ולדעת שיש לנו גב ושקט נפשי לכל אורך הדרך.
כנסו למנוע החיפוש שלהם, תתחילו להרכיב את הטיול שלכם, ותכינו את הכבד ואת הבטן לכל היין והפסטה האלה. מגיע לכם.
